Make your own free website on Tripod.com
 

 

תחת שלטון הרומנים

לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, פנה הקיסר קרל - אחרון קיסרי אוסטריה, באמצעות ראש ממשלתו, לכל תושבי בוקובינה והציע להם חירות לאומית. בעקבות פניה זאת התארגנו כל המיעוטים בחבל ארץ זאת במסגרות לאומיות נפרדות. כל לאום באוכלוסיית בוקובינה הקים "מועצה לאומית" משלו. בין השאר הוקמה גם מועצה לאומית יהודית. בכנס של המועצה הלאומית היהודית השתתפו נציגי ההסתדרות הציונית, נציגי פועלי-ציון, נציגי הסוציאל-דמוקרטים ועוד. נתקבל מצע שבו נדרשו: זכות להגדרה עצמית ליהודים, נציגות יחסית בכל הגופים הציבוריים, הזכות לעליה לארץ- ישראל ומתן זכות למינהל עצמי לישובים החדשים המוקמים שם. 

לאחר התפוררות האימפריה האוסטרו-הונגרית וחתימת הסכמי שביתת-הנשק בנובמבר1918, התחיל מאבק קשה בין המועצה הלאומית של הרומנים לבין המועצה הלאומית של האוקראינים. המועצה הלאומית של הרומנים שאפה להתאחד עם רומניה. האוקראינים רצו להתאחד עם הממשלה האוקראינית שהוקמה בקייב ואילו היהודים נשארו נייטרלים.

ב-11 בנובמבר 1918 עבר הצבא הרומני את הגבול וכבש את כל בוקובינה. המועצה האוקראינית דרשה מן המפקדה הרומנית שלא להיכנס לאזור שבין הנהרות סירט ודניסטר בטענה שבאיזור זה רוב האוכלוסייה אוקראינית (מצב שלאחר שנים יצר את דרישת ברית המועצות לסוברניות על בוקובינה הצפונית). הצבא הרומני לא התחשב בדרישת האוקראינים וכבש את בוקובינה כולה. 

היהודים לא רוו נחת מן הצבא הרומני, מפני שהוא התנהג בברוטאליות (25 צליפות באחוריים על כל דבר קטן) ובסחיטת שוחד. מלבד זאת הבינו שמצבם הולך ומתקדר.

לאחר שנים כה רבות של חיים טובים באימפריה האוסטרית, נראה להם שאופקם הולך ונעשה קודר, מה גם שידעו שהרומנים לא ששים להעניק להם זכויות אזרח, ואפילו מתכוונים לקחת מהם זכויות, בהן זכו תחת שלטון אוסטריה.

כידוע, בועידת ורסיי שם נוהל משא ומתן על השלום, בעלות הברית - המעצמות שניצחו במלחמה והן שהכתיבו את תנאי השלום - הכריחו את הרומנים להעניק זכויות אזרח שוות לכל אזרחיהן כולל היהודים. הם טענו: לא ייתכן לשלול מיהודי בוקובינה או טרנסילבניה, זכויות שהם השיגון מזמן. המעצמות התנו את סיפוחם של בסרביה, בוקובינה וטרנסילבניה לרומניה בהענקת זכויות אזרחיות שוות לכל התושבים, כולל היהודים. באין ברירה, נאלצו הרומנים לקבל את התנאי ולהעניק זכויות אלה גם ליהודי רומניה, שנחשבו עד אז כזרים בפני החוק. עקרון שוויון הזכויות נרשם בחוקה החדשה של רומניה שאושרה בפרלמנט ב28.3.1923-. (יצחק ברקוביץ, פרק רומניה עמ' 69).

השינוי המהותי שחל במצב יהודי בוקובינה לא הרנין את לבם. עם סיפוח בסרביה, טרנסילבניה ובוקובינה לרומניה, גדל מספר יהודי רומניה מ230,000- שהיו ברומניה שלפני המלחמה ל767,000-, כפי שהתפקדו ב"רומניה הגדולה" בשנת 1930. עד לסיפוח השטחים החדשים שררה ברומניה אנטישמיות ארסית. הם ראו ביהודים סיבה לכל צרותיהם ונחשבו לזרים שרצוי להיפטר מהם, ובעיקר מהשפעתם. והנה יהודי בוקובינה, שבמשך עשרות השנים האחרונות התפתחו יפה וראו טוב במשטר ההבסבורגית, נקלעו לשלטון שהתווכח אם להעניק להם זכויות אזרח. לאחר שהזכויות הוענקו מתוך כורח, השלטון התפתל ועשה ככל שביכולתו לא למלא אחרי ההתחייבויות שלקח על עצמו.

רבים ברומניה הצטערו מאוד על שממשלתם נאלצה להעניק ליהודים זכויות. בסתר לבם נשבעו לקעקע בכוח את הזכויות הרשומות בחוק... דברים שהוכתבו, לפי דעתם על ידי האינטרנציונל היהודי הכול-יכול. לדוגמה: הלימוד הגבוה נפתח בפני צעירים יהודים שמיהרו לבוא ללמוד באוניברסיטאות, שלפני כן היו סגורות בפניהם. הסטודנטים הנוצרים עשו כל אשר לאל ידם למנוע מן היהודים את הלימוד באוניברסיטאות. הם מנעו בכוח הזרוע השתתפותם בקורסים ובעבודות המעבדה. צעירים יהודים שהתעקשו כן להשתתף בלימודים, קיבלו מכות רצת עד שלפעמים נזקקו לטיפול בבית-חולים.

במקרים רבים גלגלו אותם במעלה המדרגות, או שזרקו אותם החוצה דרך החלונות (ראה ספרו האוטוביוגרפי של ד"ר ת. לביא (ברומנית) "לא היה חתול שחור", עמ' 13). חלק מן הפרופסורים שיתפו פעולה עם הסטודנטים הנוצרים בשאלות מכשילות לסטודנטים יהודים.

שוויון הזכויות פתח בפני יהודי רומניה את הכניסה לענפי כלכלה שונים שעד אז היו סגורים בפניהם. עכשיו ניסו יהודי רגט להיכנס לענפים אלה וכמובן שגם יהודי בוקובינה שאפו להשתתף בעסקים ב"רומניה הגדולה", אולם הרומנים עשו כל שביכולתם למנוע חדירת היהודים לענפי הכלכלה השונים. במחקר שפרסם בישראל הכלכלן ארתור אקסנפלד (ב"תולדות", מספרים 11-8) שהיה סוחר ותעשיין ברומניה, סגן יו"ר מועצת הסוחרים ברומניה וחבר ב"לשכת המסחר הארצית", הוא מתאר כיצד פוליטיקאים ואנשי עסקים רומנים עשו כל אשר לאל ידם, לדחוק את רגלי היהודים מענפי המסחר, המלאכה והתעשייה. הוא תיאר הקמת קואופרטיבים לייצור במטרה לדחוק את רגליו של בעל המלאכה היהודי. הוקמו בנקים עממיים בכפרים כדי להכשיל את הבנקים היהודים ולמעט את עסקיהם. רבים מבני בוקובינה ודאי זוכרים כיצד בנקים יהודים פשטו את הרגל, כגון בנק שיבר בווטרה-דורניי וגם בקימפולונג ועוד. הוקמו קואופרטיבים למסחר כדי להתחרות עם המסחר היהודי. הקואופרטיבים הללו והבנקים זכו בהנחות מס ניכרות, בפטור ממכס והקלות נוספות, שעה שעל העסקים היהודים המקבילים הוטלו מסים חדשים לבקרים.

אקסנפלד מונה במחקרו המון חברות, מן החשובות בכלכלת רומניה, שיהודי לא יכול היה לחדור לתוכן, כגון הבנק הלאומי ושאר הבנקים הגדולים, חברת החשמל, בית החרושת לנייר "לטיה" ועוד. יהודים לא נתקבלו עבוד ברכבת (מלבד מקרים יוצאי דופן), ודאי שלא במשטרה, או במשרדי הממשלה השונים. למרות שוויון זכויות לא יכול היה יהודי לחלום על קריירה צבאית. "זכויות כן, אם אין ברירה, אבל לא על באמת", כותב אקסנפלד.

גם בשטח המדיני היה המצב בעייתי מבחינת היהודי. במערך המפלגתי של רומניה היו קיימות שתי מפלגות, שכל קיומם היה בסיס לחיסול היהודים: המפלגה "הליגה הלאומית הרומנית" של א.ק. קוזה - זקן שונאי ישראל ברומניה ו"משמר הברזל" או "הלגיונרים" של תלמידו של קוזה, קורנליו זליה קודריאנו  אשר גישת קוזה ליהודים נראתה לו מתונה מדי. "משמר הברזל" הייתה מפלגה נאצית שלא נרתעה מרצח. קודריאנו "הקפיטן", כפי שנקרא מנהיג המפלגה, דווקא חיבב את קימפולונג, אך לא את יהודיה. בפסגת הר הראראו היה מתכנס עם חבריו הקרובים למסיבה של שירה בציבור ושיחת רעים.

עוד בשנת 1923  התקיימה בקימפולונג ועידה אנטישמית. בימים ההם הופיע בעיר גם עיתון של הסתה אנטישמית בשם "עורו רומנים".

הצרה הייתה שגם המפלגות הפוליטיות העיקריות, הדמוקרטיות כביכול, אלה שהנהיגו את המדינה, היו אנטישמיות. כך, הליברלית של משפחת בראטיאנו וכך, החקלאית- הלאומית של יוליו מאניו. נציגי המפלגות הללו לא התביישו להצהיר אפילו בפני מוסדות בינלאומיים, על קיומה של בעיה יהודית המציקה לרומניה, בעיה הדורשת פתרון. המעניין הוא שבמפלגות אלה פעלו גם יהודים ורבים הצביעו עבורן בבחירות.

מלבד העיתונים ברחוב סארינדאר בבוקרשט, שנקראו בפי הרומנים "עיתונות מתייהדת" כל שאר העיתונים נקטו גישה אנטישמית. העיתונים בסארינדאר "דימיניאצה" "אדווארול ו"לופטה" נסגרו ב1937- על ידי ממשלת גוגה-קוזה (ראה להלן) ולא הורשו לחזור ולהופיע גם לאחר התפטרות ממשלת גוגה-קוזה.

זאת הייתה האווירה שבה חיו ונשמו יהודי רומניה, ואין צריך לומר יהודי בוקובינה.

באווירה זאת נתקלו בבתי-הספר שבהם למדו - מצד התלמידים הנוצרים וגם מצד חלק מן המורים, באווירה זאת נתקלו ברחוב ובמוסדות הממשלתיים להם נזקקו ובאווירה זאת של שנאה ומצוקה, חי לו החייל היהודי, ששירת בצבא כהוראת חוקי המדינה.

דוגמה למה שיכול היה לקרות ברומניה בשנים ההן, מקרה שהיה לו נגיעה כלשהי לקימפולונג. המקרה ארע בצ'רנוביץ בשנת 1926, כאשר שר הפנים בממשלת אוורסקו שהייתה אז בשלטון, היה המשורר הלאומי אוקטוויאן גוגה.

מורים, מורעלי שנאה ליהודים, הכשילו תלמידים יהודים במבחניהם. יהודים רבים נאלצו לעמוד במבחנים חוזרים. אברהם פאליק, בן של אלמנה ענייה, שסיים את בית הספר התיכון והתכונן לעמוד בבחינת הכניסה לאוניברסיטה, בא לבית ספרו להתעניין מתי בדיוק תתקיים הבחינה החוזרת, לאחר שלפני כמה שבועות הפיל אותו, מורה אנטישמי בשאלה מכשילה בתולדות רומניה. לפני צאתו מחצר בית-הספר, ירד הנער לשירותים, עלה ומיהר בריצה הביתה. בחצר עצרו סטודנט רומני. "מה עשית בשירותים, יהודוני מוכה-שחין כמוך? מה עוללת בחדר השירותים? שאל הסטודנט. אברהם השיב מה שהשיב, ואולי היו עוד כמה חילופי מלים ביניהם. הסטודנט טאוטו ניקולאי שלף אקדח וירה באברהם פאליק. הנער נאבק עשרה ימים על חייו בבית-החולים היהודי בצ'רנוביץ עד שנפח את נשמתו. אלפים מיהודי צ'רנוביץ ליווהו למנוחת עולמים.

משפטו של טאוטו התקיים בקימפולונג. במיוחד בחרו בעיר שקטה זאת, שלא לעורר רעש. שנים עשר מושבעים, איכרים מדרום בוקובינה, עמדו לדון את הסטודנט הרוצח, בן השמונה עשרה, בנו של איכר מדרום בוקובינה. הרוצח טען בבית המשפט, שראה על קירות חדר השירותים של בית הספר רישומים פוגעים בעם הרומני. הוא ידע שדברים כאלה יכלו לכתוב רק יהודים והחליט לנקום על כך ביהודי. בית-המשפט זיכה את הרוצח מכל אשמה. (זה קרה 14 שנה לפני טרנסנסטריה!). חוליגנים מ"משמר-הברזל" לקחו את הרוצח לבוקרשט בתהלוכת ניצחון. לכבודו הרביצו ביהודים שהיה להם ביש-מזל לנסוע באותה רכבת ואף זרקו יהודים מן הרכבת הדוהרת.

ד"ר מאיר אבנר, מנהיג ציוני בוקובינה, שהיה אז ציר בפרלמנט הרומני (הופיע כמועמד ברשימת גנרל אוורסקו, ראש הממשלה), שאל בפרלמנט את שר הפנים גוגה (שניהם היו מועמדי אותה הרשימה), מה דעתו על המקרה הטרגי. שר הפנים השיב בפאתוס רב, כדרכו, כמשורר שהיה, במשפטים של הגזמה לאומית צעקנית, שאמנם אין הוא מזדהה עם מעשיו של טאוטו, אבל אפשר בהחלט להבין להתרגזותו של פטריוט רומני צעיר, הרוצה לרחוץ בדם את ההשמצות על עמו. (שלמה ביקל, יהדות רומניה, עמ' 35-31).

זאת הייתה האווירה ואין תמה שוותיקי בוקובינה, שזכרו בגעגועים את התקופה האוסטרית, קראו לאותה תקופה "פרידנסצייט" - ימי השלום, כאילו מלחמת 1914 טרם תמה. 

זאת ועוד: יהודי בוקובינה חשו בשלטון הרומני מעין בידוד, מנותקים ממקורותיהם, מנותקים מגליציה שמשם הגיעו רבים מהם ועדיין חשו קירבה משפחתית. המציאות הפוליטית החדשה הציבה גבול בינם לבין גליציה. מבחינה תרבותית חשו עצמם קשורים לווינה ולתרבות הגרמנית. בעשרים השנים האחרונות של קיומם באימפריה האוסטרו- הונגרית, נחשבו כעומדים בראש המבצע לגרמניזציה של בוקובינה, שרוב תושביה לא היו גרמנים. והנה נמצאו בשלטונו של משטר שלא היה מעוניין בתפקיד זה. אדרבא משטר זה אסר על השימוש בגרמנית במקומות ציבור. הרומנים הפכו ללאום המועדף. היהודים לא היו קרובים לתרבות הרומנית. רובם גם לא ידעו את השפה. יהודי בוקובינה חשו עצמם קרובים לתרבות גרמנית, או לתרבות יידיש, מעט מאוד לרומנית. אמנם הדור הצעיר למד רומנית בבתי ספר הרומניים, אבל עדיין נשארו קשורים לגרמנית או יידיש וחשו זרות כלפי השפה הרומנית ותרבותה. 

בתקופה האוסטרית נוצר מעין איזון דמוגראפי. היהודים היוו את אחד הלאומים הרבים שחיו במרחב האימפריה ההבסבורגית. השלטון היה מאוד מעוניין בתמיכת היהודים אשר בתקופת הבחירות, שנערכו לפי גודל המס ששילם הבוחר, הייתה להם עמדה חשובה. בשלטון הרומני, לעומת זאת, שהיה שלטון לאומי ובהמשך לאומני, היהודים היו זרים ובלתי רצויים. הרומנים ביססו את שלטונם על הרומנים שהוכיחו עצמם כשונאי ישראל.

כזאת הייתה האווירה הפוליטית-חברתית שבה התנהלו העניינים. אמנם, הכול "הסתדר" בעזרת שוחד שהיה מאוד מקובל בהווי הרומני. הפרנסה הייתה מצויה. יהודי קימפולונג כמו יהודי כל שאר המקומות, מצאו דרכים כיצד לעקוף את הסכנות וכיצד להתפשר עם המציאות הקיימת. ידי כולם היו מושטות להשיג טובת הנאה מן היהודים ולהתפשר. לא פעם החמיאו לידידיהם היהודים במימרה מאוד שכיחה: "לו כל היהודים היו כמוך, לא הייתה מתעוררת כלל וכלל בעיה". איש לא האמין לביטויים האנטישמיים החריפים שהושמעו בכל הקולות ומכל הכיוונים. אמנם צל השואה כבר נראה באופק, אך איש לא האמין שאין זה צל, אלא מציאות מאיימת. בכל אופן צודק ההיסטוריון הוגו גולד, כותב תולדות יהודי בוקובינה, כשהעיר באשר למציאות הקיימת במשטר הרומני: "המצב הלך ורע משנה לשנה". 

כך הגענו לשלהי שנת 1937, כאשר המלך קרול השני הטיל את הרכבת הממשלה על מפלגתו של קוזה "הליגה הלאומית הרומנית" אשר לפנים איש לא העניק לה חשיבות. למפלגה זו הצטרף גם אוקטוויאן גוגה, זה שבשנת 1926 "הבין לרוחו של הפטריוט" הרוצח, טאוטו ניקולאי.

 

נכתב ע"י ש. אבני - קימפולונג, קהילה יהודית בבוקובינה שהיתה ואיננה עוד, עמ' 8 - 36

 

     

 


Kimpolung-Bukovina Jewish Community

Copyright © 2004 - 2007 Eli Schachar, all rights reserved.

Webmaster Mail: schachar_eli@hotmail.com

This genealogical data is provided only for your personal use. No portion of it may be submitted to any other database or publisher without the written consent of the copyright holder.

"If we go back far enough we're all related"

http://kimpolung.tripod.com