Make your own free website on Tripod.com
 

 

גירוש יהודי קימפולונג

בשבת, ה-וו באוקטובר ,1941 התפשטה השמועה בקרב יהודי קימפולונג-בוקובינה שעומדים לגרשם ואיש לא ידע לאן, למחרת בבוקר, יום ראשון, 2ו באוקטובר, יצא כרוז העירייה לרחובות העיר, עם התוף המסורתי בידו והודיע ליהודי העיר שעליהם להתאסף אחר הצהריים בתחנת הרכבת שבקאפול סאטולוי (Capul Satului), פרוור של קימפולונג, במרחק של כשני קילומטרים ממרכז העיר. הכרוז המתופף הוסיף: מותר לקחת כמה שיכולים לשאת, כי מגרשים אתכם. 

ביום ראשון אחר הצהריים נעו יהודי העיר, מי ברגל ומי בעגלות, צרורותיהם בידיהם, לעבר קאפול-סאטולוי. הלכו אנשים, נשים וטף, כולם בלי יוצא מן הכלל, כולל אנשים גוססים ואף אימהות שרק אתמול ילדו, וכן נכים וישישים. בתחנה המתינו להם קרונות משא, כאלה שנועדו להובלת בקר. היהודים הועלו לקרונות בצפיפות ויצאו לדרך בלי לדעת לאן מסיעים אותם. (רק הרוקח פרידמן וד"ר מהלמן נשארו, מאחר שהם נזקקו לרופא ולרוקח, אך מאוחר יותר גם הם גורשו).  

במקביל, בהפרש של יום או יומיים, גורשו כל יהודי דרום בוקובינה, יהודי צפון בוקובינה ובסרביה, שהיו מרוכזים במחנות, הוצאו לדרך החל מ-4 באוקטובר, כשמפקדי השיירות קיבלו הוראה לחפור בורות מראש, לאורך מסלול השיירה ובור בכל עשרה קילומטרים) ובהם ייקברו אנשי השיירה שימותו בדרך או שיירו בהם מלווי השיירה על שלא יעמדו בקצב ההליכה. 

יומיים לאחר צאתם לדרך עצרה הרכבת ואנשי קימפולונג ירדו אי שם, בשטח ריק סמוך לאטקי, יישוב על שפת הדניסטר, משם עמדו להגיע בעגלות לאטאקי.

את אטאקי מצאו חרבה והרוסה. מרשימות שעל קירות הבתים החרבים למדו לדעת שיהודי אטאקי הושמדו עד אחד. החורבות היו מלאות מגורשים שהגיעו לפניהם. בקושי נדחק כל אחד לפינה למנוחת לילה. כאן אמורים היו להישאר יומיים-שלושה עד אשר יגיע תורם לחצות את הדניסטר.  

המגורשים הוזהרו על ידי קצינים, למסור לידיהם כל דברי ערך: תכשיטים, חפצי זהב וכו'. את הכסף אמורים היו להחליף במרקים. לא מרקים של הרייכסבנק אלא מעין מרק נייר שהיה לו הלך חוקי מעבר לנהר. תמורת מרק כזה נאלצו לשלם 40 ליי. זה היה שוד רשמי, כי שוויו של מרק כזה מעבר לנהר היה כשניים-שלושה לעי. הקצינים הזהירו כי מי שיסתיר חפצי-ערך יירה במקום. לא פעם נורו אנשים בבדיקה שבמעבר הנהר. מלבד זה שדדו ובזזו החיילים ככל שיכלו. ובכל זאת היו אנשים שהסתירו כסף ודברי ערך. 

בשבתם באטאקי בציפייה לעבור את הדניסטר, הגיעו גם השיירות שיצאו ברגל ממחנה יאדניץ. הפגישה הייתה איומה. אלה הגיעו ברגל לאחר הליכה ברגל של ימים ולינה בשדה פתוח תחת כיפת השמים. הם יצאו לדרך כשכבר היו במצב נורא. את בגדיהם מעליהם מכרו תמורת מעט מזון. במקומם תפרו לעצמם בגדי שק. במקום נעלים קשרו סחבות לרגליהם. רבים מהם מתו בדרך או נורו. הפגישה הזאת עוררה מחשבות נוגות באנשי קימפולונג. 

למזלם הרע התרחש הגירוש בחודש אוקטובר במזג אויר קשה: גשם מעורב בשלג, רוח קרה חודרת לעצמות. אלפי יהודים רבצו על שפת הדניסטר בגשם זלעפות, מחכים להעברתם לעבר השני. בטרם עלו על האסדה, שהעבירה אותם, נבדקו פעם נוספת, נשדדו עוד פעם, מי יודע בפעם הכמה. נלקחו מהם המסמכים כולם, תמונות המשפחה ודיפלומות.לא פעם קרה שחייל, מאלה ששמרו על האסדה, חמד לו "לצון" ודחף יהודי זקן, או ילד למימי הנהר הזורמים. רבים מתו בטביעה. ואם אמא אומללה ניסתה להתלונן לקצין, על שרצחו את בנה קיבלה את התשובה: "הרי למות הובאתם לכאן!" מעבר לנהר נמצאה העיר מוגילוו-פודולסק.  

בימי הציפייה למעבר, למדו אי-אלה פרטים על המצפה להם בעבר השני של הנהר. נאמר להם להיזהר מפני הקסרקטין, בניין גמלוני ועזוב, לשם כונסו הפליטים ומשם הרכיבו שיירות שגורשו הלאה, ברגל. נאמר להם לעשות כל מאמץ כדי להישאר במוגילוו עצמה. מי שהצליח להסתדר, מי שהטמין כסף למרות האיומים, והיה לו במה לשחד את הקצינים ואת החיילים, מי שהזמן שיחק לו, נשאר במוגילוו. כל השאר אורגנו בשיירות של מאות אנשים והמשיכו את דרכם ברגל ליישובי טרנסנסטריה, לאן שישאם הגורל. ויש שהצליחו לשכור תמורת כסף רב עגלות או משאיות שיובילו את המטען ואולי גם סבא כושל רגליים, תינוק או חולה גוסס. כל האחרים יצאו לדרכם בלי לדעת, על פי רוב, לאן הם אמורים להגיע.  

כשעלו מן האסדה וטיפסו במעלה הגדה השמאלית של הדניסטר, הופיעו אנשים נחמדים, חיוך על שפתיהם, כביכול באו לעזור, מוכנים לשאת את צרורותיהם. התברר שמי שבטח בהם הפסיד את מטענו. יש אומרים שאלה היו יהודים מנוולים, שחיפשו בשוד את פתרון מצוקתם, ויש אומרים שהיו אלה חיילים רומנים שמצאו עוד תחבולה לשדידת רכוש היהודים.  

ההליכה ברגל בשיירה הייתה אסון. הדרכים מרופשות היו. ההולכים לא תמיד הצליחו להוציא את רגלם מן הבוץ, רבים טבעו בדרכים כאלה. רבים נורו. רבים זרקו את מטענם, כי לא יכלו לשאתו. תינוקות מתו בזרועות אמותיהן. זקנים מתו מחולשה. והיו שבלעו רעל והתאבדו. בדרך הגיעו ליישוב כלשהו ובו נשארו. גם זה לפי המזל. היו גטאות מגודרים בגדרי תיל והיו גטאות פתוחים וחופשיים. 

חלק מאנשי קימפולונג שכרו משאיות גרמניות בשכר מופרז. 125,000 לעי למשאית גדולה וחמישים אלף למכונית קטנה. בעסקה היה כלול גם הגטו אליו יגיעו - שרגורוד. כך יכלו להגיע לגטו שלהם ולחסוך לעצמם אין-סוף מצוקה.  

התנאים בגירוש טרנסנסטריה לא היו אחידים. יש כאלה שהצליחו איכשהו לעבור את הגלות האיומה הזו, שעה שרבים אחרים גוועו. הבעיה הייתה ראשית כל התזונה. השלטונות לא הגישו מזון למגורשים, לא בשיירות, לא בגטאות ואפילו לא תמיד במחנות. היהודים נאלצו לקנות מזון בעצמם. כל זמן שהפרוטה הייתה מצויה בכיסם, יכלו לקנות מן הכפריים שבאו לשיירה בחנייתה, או לגדר הגטו והמחנה ומכרו לחם, חלב וכל השאר, במחירים מופרזים. משכלתה הפרוטה מן הכיס, התחילו מוכרים את חפציהם ואת בגדיהם, קודם כל אלה מן הצרורות ואחר-כך עברו לבגדים שעל גופם: המעיל, הנעליים וכו'. יכולת לפגוש יהודים לובשי סחבות או בגדי שק, ואפילו נייר, או סחבות קשורות לרגליהם במקום נעליים. היו אנשים שבקיץ כבר מכרו את בגדי החורף שלהם ופשוט קפאו מקור בערבות אוקראינה הקרות, עם בוא החורף.  

רבים ניסו להרוויח פרוסת לחם בכל דרך אפשרית: לגנוב פח מגגות בתים חרבים, לעשות מהם כירה קטנה לחימום או למכירה לאלה שעדיין יכלו לקנות. זה כמובן הצליח כל זמן שלא נתפסו. אחרים הוציאו קורת-עץ מחורבה, בקעוה לחתיכות עץ שנמכרו למי שרצה קצת להתחמם או לבשל והיה לו במה לקנות. והיה המסחר במים. בכל עיירות טרנסנסטריה לא היו מים זורמים. היו צריכים להביא מים מן הבארות המעטות והבלתי מספיקות. היה תור לבאר והיה קשה להגיע. היו מגורשים שהתפרנסו מאספקת מים לאלה שיכלו לשלם את מחירם. היו שהסתכנו, וזאת הייתה הפרנסה העיקרית, יצאו לכפרי הסביבה ומכרו כל מיני סדקית שלא היו קיימים בכפר תמורת פרוסת לחם, ספל קמח, תירס ועוד. היו מוכרים סיגריות, גפרורים, שמרים ועוד. היו כאלה שיצאו לכפר להציע את עצמם לעבודה בשדה או ברפת ולקבל תמורת שכרם מעט אוכל או אפילו לבקש נדבה: פרוסת לחם או חמיצה חמה. הסכנה בדבר הייתה קיומה של הוראה, שיהודי שיימצא מחוץ לגטו שלו, יש להוציאו להורג בלי חקירה ובלי משפט ואפילו דו"ח אין להגיש עליו. רבים איבדו את חייהם בדרך זאת.  

וכאן יש לציין עוד פרט הנוגע לטרגדיית טרנסנסטריה, תלוי מה הייתה מידת אנושיותם של המטפלים ביהודים, החל ממושל המחוז, מפקד תחנת הז'נדרמים, דרך הפקיד, ועד לאחרון החיילים או המיליציונרים האוקראינים, מלווי השיירות וכו'. היו ביניהם אכזרים שהתאכזרו כלפי היהודים מעבר לכל הוראה. היו כאלה שסחטו ובזזו בלי גבול והיו, אם כי מעטים, שגילו גישה הומאנית וכשפגשו יהודי מחוץ לגטו לא ירו בו.

 תושבי קימפולונג הגיעו ברובם הגדול לגטו שרגורוד, הודות ליוזמתם של ד"ר שאואר וד"ר טייך שאספו כסף מהמגורשים, שכרו באמצעותו משאיות גרמניות אשר הובילם לגטו קרוב יחסית למוגילוו. חלקם הגיעו לזמרינקה, לגטו מורפה, קופייגורוד, לוצ'ינץ. היו שנשארו במוגילוו ואחרים התפזרו לגטאות שונים, כיד הגורל.

בסיפורי בני קימפולונג נמצא תיאורים שונים, איש, איש ותיאורו, ואיש איש וגורלו. גם שני מגורשים שנקלעו לאותו גטו גורלם יכול היה להיות שונה לגמרי. נשאיר אפוא נושא זה לתיאורם של בני קימפולונג שיספרו, כל אחד את סיפורו, את מה שעבר עליו כפי שראו עיניו.

 

נכתב ע"י ש. אבני - קימפולונג, קהילה יהודית בבוקובינה שהיתה ואיננה עוד, עמ' 8 - 36

 

     

 


Kimpolung-Bukovina Jewish Community

Copyright © 2004 - 2007 Eli Schachar, all rights reserved.

Webmaster Mail: schachar_eli@hotmail.com

This genealogical data is provided only for your personal use. No portion of it may be submitted to any other database or publisher without the written consent of the copyright holder.

"If we go back far enough we're all related"

http://kimpolung.tripod.com