Make your own free website on Tripod.com
 

 

 

קופשטיין, מרדכי
 

בן מרים וחיים. נולד ביום ט' בחשוון תרפ"ד )19.10.1924)
בבוקובינה, רומניה, ועבר את תקופת-האימים הנאצית במחנה-
ריכוז בטרנסניסטריה. מאביו, המורה לעברית בקימפלונג אשר
בבוקובינה, ירש מרדכי את אהבתו הרבה לישראל ולארץ-ישראל.
בהיותו בן 17, עוד לפני שסיים את חוק לימודיו בגימנסיה
הרומנית, גורש עם הוריו ועם כל יהודי קימפלונג למחנה-ריכוז
בטרנסניסטריה. בתוך הסבל האיום שבמחנה-הריכוז המשיך
העלם בעל-הכשרונות בלימודיו. מיד לאחר שחרורו מהמחנות עלה
ארצה, ב12.8.1944-. בהגיעו לארץ, אחרי שלוש שנות סבל ורעב,
עמד בהצטיינות בבחינות-הכניסה לאוניברסיטה העברית. עם בואו
לארץ פירסם ב"דבר" את זיכרונותיו מחיי המעונים
בטרנסניסטריה, תיאור מזעזע על קורות יהודי בוקובינה

 

 
בשנים 1944-1941, על נדודי אלפי משפחות יהודים הנתונים בידיהם הטמאות של קלגסי
היטלר וגרוריהם הרומנים. עם כניסתו לאוניברסיטה התמסר כולו ללימודים והיה אהוב
על מוריו וחבריו. מרדכי ניחן בכל התכונות של איש-מדע אמיתי, צנוע, שתקן ונחבא אל
הכלים. רבים ניבאו לו עתיד מזהיר של חוקר ואיש-מדע. בירושלים חי חיי צנע ופשטות,
סירב לקבל עזרה כספית מבני משפחתו והתפרנס רק מיגיע כפיו. את הימים הקדיש
לתורה, ואת הלילות לעבודה: שיעורים לתלמידים, תרגומים משפות זרות ועד שטיפת כלים
במטבח מעון הסטודנטים, ובלבד לא לקבל עזרה ותמיכה מקרובים.

עם ראשית מלחמת-העצמאות, בדצמבר 1947, עזב את לימודיו באוניברסיטה והצטרף
לחברי ה"הגנה" בגוש עציון - ושם לחם עד יומו האחרון. על חייו בגוש עציון בארבעת
חודשי שירותו בצבא כתבה חברה: "כל ימי שהותו בכפר עציון הרגיש מרדכי עצמו בטוב
וקרא לפני חבריו הרצאות מעניינות בפיסיקה. בשעות קשות, בח'רבת זכריה, בידח את
החברים בבדיחות. בנפול רוחם עודד אותם בסיפוריו על חייו הוא וסבלו עד בואו ארצה,
וחבריו בושו להתאונן לפניו על קשיי החיים שלהם. בזמן הקרב היה עליז וער, לא ידע פחד
ובמותו לא הרגיש ייסורי גסיסה. כדור של פרא, למוד מדבר, פילח את מוחו, מוחו החושב
וההוגה". מרדכי נפל בדרך מירושלים לגוש עציון ביום י"ז באדר ב' תש"ח )28.3.1948)
בקרב שיירת נבי-דניאל. נקבר בסנהדריה בירושלים.

מרדכי השאיר אחריו כתבים רבים בעברית ובצרפתית, אך רובם אבדו עם נפילת הגוש.
נשאר רק יומנו מתקופת 1945-1944 שנכתב בשפה הרומנית.

ביום י"ב באלול תשי"א )13.9.1951) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-
הרצל בירושלים.


 

גליקמן, יוסף ("ג'וני")
 

בנם-יחידם של מכס ומליטה. נולד ביום י"ב בסיון תש"ו
(11.6.1946) בבוקובינה אשר ברומניה. אחרי שיוסף סיים את
לימודיו בבית ספר יסודי ובארבע כיתות של בית-ספר תיכון בחוץ
לארץ עלתה המשפחה לישראל בשנת 1962. יוסף אהב להתעסק
ברדיו וראה ,באלקטרוניקה לא תחביב בלבד כי אם מקצוע, לכן
למד בבית הספר "אורט" (יד סינגלובסקי). בבית האויר למד גם
בבית הספר הטכני של חיל-האוויר בחיפה וגויס לצה"ל במארס
1964. ביום י"ג באייר תשכ"ו )3.5.1966) נפל בשעת מילוי תפקידו
והובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקריית שאול.




 

 


 

פולק, יחזקאל-שלמה (הרי)
 

בן קלמן ורבקה. נולד ביום כ"ה באדר א' תש"ו )26.2.1946) בעיר
יאסי אשר ברומניה. בשנת 1950, והוא אז בן ארבע, עלה לארץ עם
אמו ואחותו בעקבות אביו אשר עלה שנתיים לפני-כן. המשפחה
התישבה בקרית-מוצקין והחינוך שניתן לו בבית היה מסורתי
ומנהגיו היו לתפארת לו ולהוריו, כי הוא ידע להדר פני זקן ולבוא
לעזרת זולתו בכל עת ובכל שעה. בבית-הספר היה אהוב על
מחנכיו ומוריו והיה מקובל בחברת חבריו לספסל-הלימודים.
בשנים 1964-1961 קיבל הכשרה ימית במגמות הדיג והספנות
בבית-הספר "מכמורת". בשנת 1964 גויס לצה"ל ושירת
בחיל-הים. כעבור שנה ומחצה עבר לנח"ל ימי בשל"ת (שירות ללא
תשלום); הוא נתן את שירותו בספינות-דיג. בשריפה שפרצה
בספינת-הדיג אשר בה שירת נכוה קשה ומת מפצעיו ביום ג' בכסלו תשכ"ז )16.11.1966)
והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.



 

 
 
סוכר, משה-נחמן
 
בנם יחידם של יעקב ויהודית. נולד ביום ט"ו בתשרי תש"ט
(18.10.1948) בקמפוי-לונג אשר ברומניה. בהגיעו לגיל-הלימודים
למד בבית-ספר יסודי שם וסיים את לימודיו בו. בשנת 1961
עלתה המשפחה לארץ. משה המשיך את לימודיו בבית-הפקיד
בחיפה. השתייך לגדנ"ע והיה חבר במועדון הקליעה. התעניין
במשחק הכדורגל ועסק בו בשעות-הפנאי. לפתרונן של בעיות
הנדסיות היה מקדיש מזמנו. לצה"ל גויס באוגוסט 1966 והוכיח
את עצמו כצנוע, עניו, ישר וחרוץ בביצוע תפקידו. ביום ה' באלול
תשכ"ח )29.8.1968) נפל בשעת מילוי תפקידו בכביש קנטרה ;
אל-עריש. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.
מפקדו ציין אותו במכתב-התנחומים למשפחתו כאחד החיילים
הטובים של הגדוד. הוא כותב שעבר את מלחמת ששת הימים,

 
השתתף
בפעולות-תגמול וגם במיבצעים נוספים ויצא בשלום אך בהגיעו לסף שחרורו נפל.

 


 



 

פרל, ערן
 

.בן הניה ומיכאל, נולד ביום כ"ג באייר תשכ"א )9.5.1961) בחיפה
ערן למד בבית-הספר "הריאלי" בחיפה, וסיים את לימודיו
במחזור ס', במסלול מתימטי מדעי. ערן היה פעיל בתנועת
"הצופים", ושימש בשבט שלו כמחסנאי, מדריך, מרכז וראש-גדוד.
הוא השתייך לחוג "משוטטי הכרמל", שליד בית-ספרו. ערן אהב
לטייל, אהב ספורט שיחק כדורסל וארגן מבצעי-ספורט במסגרת
שבטו בתנועת "הצופים". בנוסף לכל אלה, התנדב ערן
למשמר-האזרחי. על תקופת לימודיו, סיפר אחד מחבריו:
"הלימודים לא היו עיקר בחייו. היה לו חשוב יותר לכתוב, לצחוק,
ליהנות ולטייל עם החברה והצופים. ערן היה אישיות מרכזית בחיי
החברה ובתנועת הנוער".


 

 
עוד בהיותו בכיתות היסוד, צינו מוריו את חוש ההומור שלו. כן הוסיפו וסיפרו על אהבתו
לספרות יפה ושירה בכללה. בעצמו, כתב ערן שירים וחיבורים. הוא יזם את הוצאתה לאור
של חוברת בוגרי המחזור שלו בבית-הספר, ואף כתב לחוברת.

בנובמבר 1979 התגייס ערן לצה"ל. פרופיל הבריאות שלו לא היה גבוה (בגלל קוצר ראייה),
ומשאלתו הייתה לשרת ביחידת חינוך העוסקת בידיעת-הארץ. ואמנם, הוא עבר קורס
השתלמות בצה"ל בנושא שהיה אהוב עליו. הוא למד בקורס והשקיע במהלכו עבודה עצמית
מרובה. ערן הכין מסלולי טיולים, ולאחר שהשלים את הקורס הוצב ביחידת חינוך והדרכה
של חיל-האוויר.

בסוף מאי 1980, התלונן ערן על מיחוש בגרונו. בבדיקה התגלתה מחלתו, שהביאה למותו.
אחרי טיפול בבית-חולים, שנמשך שבועות מספר, נפטר ערן ביום כ"ו באב תש"ם
.(7.8.1980)

בן 19 שנים הוא היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בחיפה. ערן השאיר
אחריו הורים ואח.

מפקד יחידתו כתב להוריו: "ערן הגיע אלינו עם רצון עז לקדם את נושא ידיעת-הארץ
בבסיס, וכבר בתחילת עבודתו נתגלה כחייל חרוץ ומסור".

לזכרו, ניתנת מדי שנה מילגה לבוגר בית-הספר "הריאלי", הממשיך את לימודיו במוסד
אקדמי אחרי שירותו בצה"ל. המילגה היא אחת ממילגות "קרן הבנים" של בית-הספר.
על-שם ערן מתקיים "מרוץ לפיד" בלילה הראשון של חנוכה, ומשתתפים בו תלמידי כיתות
ט'. ביחידה שבה שירת ערן, הוקמה פינת-קריאה בנושא ידיעת-הארץ. המשפחה בשיתוף עם
"החברה להגנת הטבע" הוציאה לאור חוברת ושמה "הכרמל ;65533#& נוף ואדם", שנועדה
למסיירים בכרמל.

 


 

מינסטר, מלך-איזיק
 

(בן אהרן-אריה ושרה. נולד ביום כ"ה באייר תשי"ג )10.5.1953
בעיירה קמפולונג שברומניה. משפחתו, משפחה מסורתית שומרת
מצוות, עשתה כל אשר לאל-ידה כדי לשמור על ערכי היהדות
ברומניה הקומוניסטית וחינכה את מלך הקטן לפי ערכים אלה
כשהיה בן חמש, עלה ארצה עם משפחתו, שהשתקעה בקרית-גת.
המעבר המהמם מהעיירה הרומנית שופעת מים וירק לנגב הצחיח
והצהוב הותיר רישומו בנפשו הרגישה של מלך, שימים רבים
המשיך לחפש את הצבעים הירוקים שהורגל בהם. לאחר זמן-מה
עברה המשפחה והשתקעה בעיירה רכסים. מלך, "מישו" בפי
מכריו, התאקלם במקום ולמד בבית-הספר היסודי-דתי
"הרא"ה". אז הצטרף לתנועת הנוער "בני-עקיבא" והיה חבר
פעיל בה עד שגויס לצה"ל. הוא המשיך ללמוד בישיבה התיכונית

 

 
רשל "בני-עקיבא" בכפ
הרא"ה והיה תלמיד טוב, שקדן ואהוב על מוריו ועל חבריו. בתקופת הלימודים היה פעיל
מבחינה חברתית, עזר בארגון מסיבות וחגיגות, טיולים ומסעות, שיחק בכדורסל ועסק
במלאכת-יד בעבודות עץ וריקוע בנחושת. בתקופת החופש נהג לעבוד בכפר-חסידים ובכך
לסייע בכלכלת המשפחה.

מלך התגייס לצה"ל במחצית אוגוסט 1971 והתנדב לשרת בחיל השריון, כי רצה לתת את
מלוא חלקו בהגנת מולדתו. הוא סיים בהצלחה קורס טען-קשר ומילא את המוטל עליו
לשביעת רצון הממונים עליו. הוא היה מעורה בחיי היחידה ומקובל על חבריו. בח' בתשרי
תשל"ג )16.9.1972), נפל טר"ש מלך בעת מילוי תפקידו תוך כדי טיהור קיני מחבלים בכפר
עדייסה שבלבנון. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית שבבית-הקברות
בכפר-חסידים.

במכתב תנחומים להורים, כתב מפקדו: "טר"ש מלך מינסטר ז"ל שירת תחת פיקודי,
השתייך לחבורת לוחמים מעולה - המהווה את חוד החנית של צה"ל - - - היה לוחם אמיץ
וירא שמים ובנפלו קידש שם ישראל ושם שמים, כי דם גיבורי ישראל זרם בעורקיו ומורשת
הגבורה של עם ישראל פיעמה בו. מלך נותר בלב כולנו, חבריו לנשק, כחבר טוב, מסור וישר
דרך".

הוריו הקדישו לזכרו ספר תורה שהושם בבית-הכנסת ליד ישיבת "בני-עקיבא" בכפר
הרא"ה; שמו הונצח בגן הזיכרון ברכסים.
 

 

דגני (פישלר), שמואל
 

שמואל-מולי, בן אסתר ונתן, נולד ביום י"ד באייר תשי"א
(20.5.1951) בחיפה. את לימודיו היסודיים החל בבית-הספר
"הבונים" בחיפה, המשיך בבית-הספר "בארי", בבית-הספר
התיכון-עירוני ג' בנווה-שאנן וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-
הספר הריאלי בחיפה. מולי, כפי שקראו לו חבריו ומכריו, היה
חבר בתנועת הנוער "מחנות העולים". התנועה הייתה חשובה לו
ביותר וערכיה היו לו קודש, גם כשהיה חניך וגם כשהיה מדריך.
הוא בחר בהדרכה משום שהועיד חשיבות להקניית ערכי התנועה
לנוער, ומשום שראה בעצם החינוך ערך עליון, שרצה להגשימו גם
בבגרותו. בתקופת חברותו בתנועה ספג את יסודות החינוך
הקיבוצי ואת עקרונות העזרה ההדדית. מולי היה תמיד סמל
לאידיאליסט שאינו זונח את רעיונותיו ואת ערכיו גם בשעת

 

 
משבר, ושאינו מסתפק בדיבורים בלבד אלא גם מיישם את דבריו. תמיד היה מקורי
במחשבותיו ובגישתו לאנשים. הייתה במולי תודעה לאומית עמוקה - הוא רצה להכיר את
העם היהודי על עברו וערכיו, להבינם ולהקנותם לצעירים ממנו. מולי היה פעיל גם בחיים
החברתיים בתנועה - הוא היה חבר של הכל, לא דחה איש ומצא שפה משותפת עם כל
הקרובים אליו - בעיקר משום שתמיד היה כן ושלם עם עצמו ומשום שהייתה בו נכונות
עצומה לתת ולהעניק מעצמו - הן מאישיותו והן בשיתוף בכל מה שהיה לו. היה במולי דחף
בלתי פוסק לחפש, לפעול ולהגשים, ותמיד תוך תביעה מעצמו יותר מאשר מאחרים. הוא
הפגין בכך רוח חלוצית למופת, רוח שהתבטאה בכל שלבי חייו, בהליכה לפני המחנה
ובהקרבה עצמית. היה למולי ידע מפתיע בידיעת הארץ, ידע שרכש מטיולים, מקריאה
ומאהבה רבה לארץ ולנופה. תמיד השתדל להעביר ידע זה לחבריו, לחניכיו ולפקודיו. מולי
היה גאה מאוד בהוריו - אביו, איש הנמל, איש העבודה, שסימל לגביו את הרעיון, שיהודים
יכולים לעסוק גם בעבודת כפיים בלי להתבייש בכך; ואמו, שעסקה בחינוך בנות של
משפחות-מצוקה, ובכך הגשימה אידאל חינוכי. מולי היה תלמיד מבריק, בעל מחשבה
צלולה וברורה וכושר ניתוח אנליטי. לעתים קרובות הפתיע בידיעותיו והציב קושיות
מסובכות בפני מוריו. הוא אהב את הלימודים והצליח בהם, ואף חשב להצטרף לעתודה
האקדמית. אולם בחפשו את האיזון בין התנועה לבין הלימודים, בין הצבא לבין הקיבוץ,
החליט שלא להינתק מחבריו וקיווה ללמוד אחר-כך כחבר קיבוץ.

שמואל גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1969 והוצב לנח"ל. הוא שירת במסלול נח"ל, במסגרתו
יצא לשנת הדרכה (חל"ת) ברעננה. אולם מכיוון שחשב, שבתרומה שהוא תורם לתנועה, אין
הוא ממלא את צפיות המדינה ממנו, התנדב לאחר החל"ת לשרת בחיל השריון. לאחר
שסיים שתי שנות שירות בצבא החל מולי את דרכו בחיל השריון, השתלם בקורסים
למפקדי טנקים, לקצינים ולקציני שריון, והיה לקצין הנח"ל הראשון שצמח בשריון. הוא
הצטרף לצבא הקבע בסוף ספטמבר 1972, והוצב כמפקד מחלקת טנקים ביחידת שריון.
השיבה למסגרת הצבאית, לאחר שנת הדרכה, הייתה משבר קשה ביותר, ומולי נתקשה
לחזור לפתע לשגרת הצבאיות והמסדרים. למרות זאת נהנה מולי משירותו הצבאי, היה
קנאי לאגרוף הברזל ואהב את הכוח שבטנק - סיבות שמשכו אותו דווקא לשריון. מולי לא
היה בנוי למשמעת ולסדרים קשוחים, שכן היה פתוח, מתפרץ וחופשי. בהיותו בקורס
קצינים לא היו מפקדיו בטוחים שיתאים לתפקידו, בגלל אופיו ודעותיו, אף-על-פי שהיה
בעל כושר מנהיגות טבעי יוצא מהכלל. מולי דגל במסגרת של משמעת-עצמית, ולא
במשמעת כפויה, וניסה אף למלא את תפקידו כמפקד ברוח זו. תמיד רצה להצדיק את
מעשיו על בסיס ההגיון וההסברים. הוא בנה מערכת יחסים מיוחדת במינה עם חייליו,
שבזכותה נחשב לאחד המ"מים הטובים בגדוד. מצד אחד גילה כלפי חייליו הבנה - והם
אהבוהו בשל כך; ומצד שני - לא ויתר מעולם על אשר האמין בו, רק כדי לגרום שיחבבוהו.
מולי הקפיד ביותר - אך בד בבד גם חיפה על חייליו, ולא נזקק לתלונות. מולי דאג דאגה
עמוקה לפקודיו. הוא שוחח עמם, הרצה לפניהם ודאג לצורכיהם ולבידורם. בסקר שערכו
פסיכולוגים בקרב החיילים, כתבו כולם כי הם מוכנים ללכת אחרי מולי באש ובמים. הוא
הבין היטב את משמעות המשימה הכבדה שהוטלה על כתפיו. בשל מודעות זו ולמרות
התנאים הקשים בחר לעלות לרמת הגולן, שכן החליט כי שם יוכל למלא טוב יותר את
תפקידו כמפקד. את עיקר תפקידו ראה בפיתוחה ובהעמקתה של היזמה האישית בקרב
החיילים. ביום י"ג בתשרי תשל"ד )9.10.1973) נפגע הטנק עליו פיקד מולי מטיל כתף ברמת
הגולן, באזור קוניטרה ומולי נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי
בחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן והוענק לו עיטור העוז.
וזה נוסח תעודת העיטור: "לאות ולעדות כי 2084334 סגן דגני שמואל ז"ל גילה גבורה
במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש. תיאור המעשה: ביום 6 באוקטובר 1973 היה סגן
שמואל דגני ז"ל מ"מ טנקים באזור קו-המוצבים שברמת-הגולן. במהלך קרבות הבלימה
נפגע הטנק שפיקד עליו, והוא נפגע ופונה. לאחר קבלת טיפול רפואי חזר לקרב ופיקד על
מחלקת-טנקים בקו-המוצבים. בקרב מלא-גבורה הצליח לבלום את התקדמות השריון
הסורי לעבר צומת "חמדיה". בקרב זה נפגע ונפל. בלחימתו גילה אומץ-לב רב, קור רוח,
תושייה וכושר מנהיגות".

לאחר נופלו אמר מפקדו של מולי: "הוא היה שונה מכל הקצינים שהכרתי, ואני חושב
שאיני מפריז. קודם כל התבטא הדבר ביחס למחלקתו, חייליו - ושלושת הטנקים שלו...
הוא לא מכר שום דבר. הוא פשוט האמין בכל לבו, בערכים מסוימים, ואם אתה באמת
ובתמים מאמין בהם, ואינך מבצע סתם כך את מה שאמר מישהו מעליך, אזי - זה הולך!
עת נתבקשתי להציג בפני מישהו מחלקה שלי - הייתי מעדיף את מחלקתו של מולי, כי הוא
והמפקדים שעבדו אתו... היו באמת צוות מעולה: כולם ידעו מה הם עושים, ולכולם הייתה
גישה זהה לחיילים: להסביר להם למה הם עושים כל דבר, להגיע עמם לידי הבנה - ולתת
להם דוגמה 'עד הפסיק האחרון' ".

קיבוץ בית-קשת הוציא חוברת זיכרון לזכרו של מולי ובה דברי חברים על דמותו, על
אמונותיו וערכיו.

 

 

שאומן, חיים-יוסף (ספי)
 


 
בן עדינה וישראל, נולד ביום ג' בכסלו תשי"ג )21.11.1952) בתל-
אביב. מסלול חינוכו הדתי לאומי בבית הוריו הובילו אותו
בתחילה לבית-הספר היסודי הממלכתי דתי "עציון" בתל-אביב.
לאחר מכן, עבר ספי לישיבה התיכונית של בני-עקיבא "נחלים",
שליד פתח-תקוה, ובה רכש השכלה כללית וידע ביסודות היהדות.
חינוכו זה העמיק בו את האהבה לארץ-ישראל ולעם ישראל.

ספי היה חבר בתנועת "בני עקיבא" והיה פעיל בשורותיה, תחילה
כחניך ואחרי-כן כמדריך. הוא הרבה לעסוק בספורט, בענפים
שונים הקשורים בכדור: כדורגל, כדורסל וטניס-שולחן.

מילדותו בלט ספי באופיו הרציני, בכושר מנהיגות ובאווירה

 

 
הנינוחה והטובה שהשרה סביבו.

בפברואר 1971 הוא התגייס לצה"ל, והתחיל דרכו כטירון בחיל-השריון, שבו שירת עד
שנפל. ספי סיים בהצלחה רבה קורס מפקדי טנקים וקורס קצינים, ובמלחמת יום
הכיפורים לחם כקצין מתחיל. הוא השתתף בקרבות בחזית המצרית, נפצע ואושפז. אולם
למרות פציעותיו וכוויותיו, מיהר ספי לשוב לחזית, אל חבריו הלוחמים.

באוגוסט 1975 הוא נשא לאשה את חברתו זה שנים, הקים עמה בית ונולדו שני ילדיו. ספי
המשיך בשירות צבא הקבע, ועלה במהירות בסולם הדרגות בחיל השריון. תפקידים רבים
ומגוונים הוטלו עליו, ובן 27 שנים הוא הגיע לדרגת סגן-אלוף, כמפקד גדוד שריון. בד-בבד
עם מאמציו והתקדמותו בשירות הצבאי, למד ספי באוניברסיטת "בר-אילן", ובתוך
שנתיים השלים לימודיו האקדמאיים כבוגר החוגים לכלכלה ולמנהל עסקים.

ספי היה לא רק מפקד, אלא מדריך וחבר לחייליו. הוא ראה את החייל ראשית-כול כאדם,
עם חולשותיו ויתרונותיו. משפחות הלוחמים, שנפלו תחת פיקודו, הפכו להיות כחלק
ממשפחתו הגדולה, והוא התמיד בקשריו עם המשפחות השכולות שנים רבות אחרי שנפלו
יקיריהם. הוא הקפיד לבקר אצלם, דאג להם והאזין למצוקותיהם.

בתחרויות החטיבתיות זכו חייליו במקומות הראשונים, והמחלקה, או הגדוד שלו, היו
תמיד המצטיינים. בדברו אל חניכיו הסביר להם: "פיקוד על אנשים משמעו שהמפקד נושא
באחריות, על מצפונו וכבודו. זו אחריות שממנה נובעות התחייבות והתמסרות. עליו לדאוג
שהחיל יהיה טוב. עליו לפתח יחסי הערכה, אמון, ביטחון ותלות הדדית בתנאי מחסור,
עייפות, איום וסכנה - בביצוע משימות שיגרה ומשימות יעודיות".

בתפקידו האחרון, שעמד לסיימו ימים מספר אחרי שפרצה מלחמת שלום הגליל, שימש
ספי כמפקד יחידה. בתפקיד זה הוא עמד בראש חייליו, והוביל אותם בקרבות הקשים נגד
המחבלים והסורים.

בקרב על פריצת הציר המערבי של בקעת הלבנון, בכפר עין עטינה, נפל ספי, ביום י"ט
בסיוון תשמ"ב )9.6.1982). בן 29 שנים הוא היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות
הצבאי בחולון. ספי השאיר אחריו רעיה, בן - אופיר בת - איילת, הורים ואחות.

לזכרו הופיעו הספרים: "הפרשת תרומות ומעשרות לאור המקורות", מסכת אבות,
מנוקדת ומפורשת, וכן סדר התפילות ליום-הזיכרון, יום העצמאות ויום שחרור ירושלים,
וכן ספר בשם "ספי".

 

 

שכטר, אברהם-ניסן (אבי)
 

.הבן פנינה ויוסף, נולד ביום ח' באב תשכ"ד )17.7.1964) בחיפ
אביו, ניצול השואה, היה בן 12 שנים כשהנאצים רצחו את אמו
לנגד עיניו ודמה ניתז עליו. הוא עבר את מחנות ההשמדה, וניצל.
אחרי המלחמה עלה האב לארץ באוניית המעפילים "אקסודוס",
אולם הבריטים החזירו את האוניה לאירופה. בעיצומה של
מלחמת הקוממיות הצליח האב לעלות לארץ. התגייס לצה"ל
ולחם בקרבות לטרון. בקרבות אלה הוא נפצע. אמו של אבי היא
נצר של משפחת רבנים, ואבי גדל בבית הוריו הדתיים. מגיל צעיר
גילה אבי את תכונותיו המיוחדות. חסון הוא היה, עליז, מלא
שמחת-חיים, בעל חוש הומור, עם חיוך מידבק. אבי היה בעל
כשרון חיקוי, ועם סגולות אלו לא היה קשה לו להסתגל לכל
חברה שנקלע אליה.

 

 

הוא למד בבית-הספר היסודי "רמב"ם" בשכונת נוה-שאנן, בכיתות א'-ו', אחר-כך הוא עבר
לחטיבת-הביניים בבית-הספר "יבנה" בחיפה. לצורך לימודיו התיכוניים עזב אבי את הבית,
והחל ללמוד בפנימייה בכפר-הרואה. הוא למד בכיתה ט', אולם אבי תאב החיים חיפש
חברה חדשה, ועבר ללמוד בישיבת נתניה, שם השלים כיתות י'-י"ב.

אביב היה חבר בתנועת "בני-עקיבא", והיה פעיל בתנועתו. הוא היה מוקף תמיד בחברים,
תמיד היה עסוק, פעיל, דמות בולטת בחברה.

בהיותו בכיתה י"ב התייתם אבי מאביו. בתקופה זו הוא התקשר מאוד אל אמו, שמצאה בו
מקור עידוד ונחמה. הוא מילא את מצוות כיבוד אם גם בתנאים הקשים של השירות בחזית.
תמיד מצא אבי רגע של פנאי לטלפן אליה ולהרגיע אותה.

כשסיים את לימודיו התיכוניים, החל אבי להתלבט על המשך דרכו. כחניך ישיבה הוא ביקש
להמשיך ללמוד, אבל הכיר בחובתו לשרת בצה"ל. לתקופה של שישה חודשים עבר אבי
ללמוד בישיבת "עזתה", שבנתיבות. ראש הישיבה התרשם מאוד מדמותו של אבי, כתלמיד
וכאדם. בתקופה קצרה זו, למד להעריך את תלמידי החכמים הלומדים תורה יומם ולילה,
ורצה להקים את ביתו על-פי דרכם.

בינואר 1983 התגייס אבי לצה"ל, והוצב בחיל-השריון. חבריו בפלוגה סיפרו על הרוח
המיוחדת שהשרה בפלוגה, רוח של אמונה ומודעות לערכי המסורת היהודית. כינו אותו "רב
הפלוגה". אחת המשימות שנטל על עצמו, הייתה שמירת השבת בפלוגה. בזמנו הפנוי,
השתדל אבי למצוא חברותא ללימוד גמרא.

במאי 1983 השלים אבי קורס מקצועי בחיל-השריון, ועלה לדרגת רב"ט. הוא הועבר עם
יחידתו לשירות מבצעי בלבנון. ביום 27 במאי 1984 היה אבי בסיור באיזור ג'ב-ג'נין
שבגיזרה המזרחית. שני ג'יפים היו בסיור, סמוך לקווים הסוריים. האויב פתח באש ממארב
על שני הג'יפים, והנוסעים נפגעו. אבי נפצע פצעים אנושים בראשו, והועבר לבית-החולים.
כחודש ימים הוא נאבק על חייו וביום כ"ה בסיוון תשמ"ד )24.6.1984) נפטר. בן 20 שנים
הוא היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות האזרחי בכפר סמיר, שליד חיפה.

אבי השאיר אחריו אם, אח ואחות.

במכתב תנחומים כתב רבו: "התרשמנו ממידת האמת שבו, בכנות ששאף להתעלות באמונה
ותמיד ביקש להתקרב לתורה ולמצוות".

שר הביטחון משה ארנס כתב עליו לאמו: "הוא היה חייל מסור וחבר למופת. אבי היה אהוב
על כל מי שהכיר אותו".

מפקד גדודו כתב עליו: "רב"ט אבי היה חייל ישר, ושימש דוגמה לפלוגתו".

על-שמו הופיע ספר "בן יכבד אב", ובו שלושה חלקים: א. דברי הלכה ואגדה בנושא "כיבוד
אב ואם". ב. דברים שנאמרו ונכתבו לזכרו. ג. מחשבות, זיכרונות ומכתבים.

בעיתון המקומי של שכונת נווה-שאנן בחיפה פורסמו שתי כתבות, ובהן סופר על חייו ומותו
של אבי.

 

 

 


 


 


 



 

 


Kimpolung-Bukovina Jewish Community

Copyright © 2004 - 2007 Eli Schachar, all rights reserved.

Webmaster Mail: schachar_eli@hotmail.com

This genealogical data is provided only for your personal use. No portion of it may be submitted to any other database or publisher without the written consent of the copyright holder.

"If we go back far enough we're all related"

http://kimpolung.tripod.com